top of page
חיפוש
  • ברכי ביגמן

מחוות

אני רואה את הדמעות,

היא עדיין לא רואה אותן.

נו, איך היא תראה, היא לא מסתכלת עליו.

הקול שלו רועד וזה גורם לה להסתכל עליו, עכשיו היא מבחינה בדמעות.

וזה הזמן למֶחְווֹת.

להביא לו טישו, להציע מים, לשים עליו יד, לחבק אותו. שרק תבחר ותעשה משהו.

אני צופה בהם וכל כך רוצה שהיא תעשה מֶחְוָה למענו. מֶחְוָה קטנה, זה כל מה שדרוש כאן.

אני בכוונה לא עושה זאת, אני אתן לזה זמן ולבסוף אדבר על הכאב שהגיע ואשאל מה אומרות הדמעות.

אבל לא אעשה מֶחְוָה, אני מחכה שבן/ת הזוג יעשו זאת.


כשאין מֶחְווֹת, אני יכולה להתכווץ כולי. התחושה שאחד מבני הזוג מראה פגיעות וזה נתקל בחומה בצורה אצל האחר, זו תחושה קשה, המון בדידות יש שם.

אז למדתי לחכות לאותן מֶחְווֹת, אותן התנהגויות לכאורה אוטמטיות ואגביות, אבל בסיסיות כל כך לקשר.

אם אישה בוכה ובן זוגה מניח עליה יד עוטפת, אני מסמנת לעצמי, שיש עוד תקוה.

כשזה לא קורה, אני מתחילה לדאוג, מבינה שיש כאן עוצמות גבוהות של כאב ופגיעה.


אני מאמינה במֶחְווֹת, על אף שטיפול זוגי נועד דווקא לדבר את מה שמרגישים ולא להתנהג את זה. לדבר על כעס ולא רק להתעצבן, לדבר על כאב ולא רק לענות בתגובות ציניות.

והנה כאן אני דווקא מבקשת לראות התנהגות, ללא מילים.

מֶחְווֹת של דאגה הן הכרחיות. כשיש יש כאב גדול, לעיתים זה הזמן לשתוק, ולתת לגוף לדבר.


גם מֶחְווֹת של דאגה בחיי היום יום הן חשובות:

לשלוח הודעה אחד לשני אם יודעים שצפוי להיות יום קשה בעבודה.

להציע להכין כוס קפה.

להכין משהו טעים לאכול.

כל התנהגות שתאמר: אני דואג/ת לך, חושב/ת עליך.

ממש כמו שאבא ואמא היו מניחים עלינו יד על המצח אם אמרנו שאנחנו מרגישים לא טוב.

יד על המצח היא מֶחְוָה של דאגה.


אז בואו נרבה במֶחְווֹת

הן הכרחיות




4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

留言

無法載入留言
似乎有技術問題。請重新連線或重新整理頁面。
bottom of page