מריבות מכוערות

איפה עובר הגבול בין:

'אתה בלתי נסבל' ל'אתה אפס'?

או

בין 'מרוכזת בעצמך' ל'טיפשה'?

לפעמים אני נבוכה להיות עדה למריבות הקשות שיש בקליניקה בין בני זוג. נבוכה זו מילה עדינה. יותר כמו: המומה, מזועזעת וכואבת.

אם אני מרגישה ככה, אני רק יכולה לדמיין מה הילדים בבית חווים.

אני תמיד בקונפליקט, מצד אחד, חשוב לי שבני זוג ידברו באופן חופשי וטבעי. מנגד, כשזה מגיע למילים פוגעניות, אני לא יכולה לאפשר את זה.

אני עוצרת את המריבה בשלב מסוים.

די

עוצרים

את זה אתם עושים גם בבית.

בואו ננסה לעשות כאן משהו אחר, לכן הגעתם לכאן.

אתם לא יכולים לפגוע ככה אחד בשני.

אי אפשר לסמן בבירור איפה הקו שבו אני אעצור את המריבה. אבל היא תעצר.

ומה לגבי לחקות אחד את השני, להגחיך את הדברים שאמר/ה, לעשות מופע שלם שכולו כעס ותוקפנות?

גם זה ייעצר ואבקש שיביטו אחד בפניו של השני כדי לראות מה זה עושה לשני.

ואז אסביר:

אנחנו נתפסים הרבה יותר "חזקים" כשאנחנו תוקפים, מרגישים לכאורה בשליטה. הרבה יותר קשה להגיד:

'אני מת/ה מפחד שתרצה/י לעזוב'.

כי שם אנחנו פגיעים ו"חלשים".

ואם בכל פגישה נסכים להוריד מגן אחד מתוך הבטחה שלא נפגע ולא יפגעו בנו.

מי יודע, אולי בסוף נוכל לחשוף ממש את ליבנו.

ולאט לאט

להתקרב