מתבגרים יקרים שלנו,

ברוכים הבאים לתחנת הרכבת, הגעתם לכאן בגיל 10-11 ואתם כאן לתקופה לא קצרה, יש שטוענים שתשארו כאן עד גיל 25 לפחות, תקופה ארוכה…

אז אתם נכנסים לתחנה, רעש אימים, שלטים מתחלפים, הכל תוקף אתכם מכל כיוון, כל אחד מראה כיוון אחר ותחושת הבטן שלכם ממש לא מובנת לכם.

יש הצפה מבחוץ והצפה מבפנים.

מה עושים?

האנשים שאחראים עליכם אומרים לכם משהו, אבל קשה לכם לשמוע מרוב הרעש, אז הם חוזרים על הדברים שוב ושוב ואז זה בצעקות. למה הם צועקים?

כל הזמן יש כרוז שמכריז על עוד ועוד מקומות והבלבול נעשה גדול יותר.

לבסוף עליתם על קרון ומי שיושב לידכם אומר שהוא כבר עשה את הנסיעה הזו ומבטיח שזו דרך בטוחה, והנסיעה שווה את זה. אתם מבולבלים אבל בוחרים להאמין לו. למה? אולי כי משהו באיך שהוא אמר את הדברים נתן לכם תחושת בטחון שאפשר לסמוך עליו, הוא עבר נסיעה כזאת ונראה שהוא רגוע לגבי זה.

זהו, אפשר להתחיל להנות מהדרך.

גיל ההתבגרות היא תקופת מעבר ארוכה, היא מתחילה מוקדם ומסתיימת מאוחר. יש כל כך הרבה התפתחויות- רגשיות, שכליות, גופניות, חברתיות ומשפחתיות. שום דבר לא נשאר אותו דבר והתחושה היא שהעולם משתנה. העולם של הילד משתנה. הוא מתחיל לגבש דעה על דברים, לראות אחרת את משפחתו, את עצמו, לגבש עמדות על נושאים שונים, לאמץ או לדחות את הערכים של הוריו. לגבש זהות אישית, זהות מינית, להכיר בשינויים הגופניים, להקשיב למיניות שמדברת מגופו. כל כך הרבה משימות, כמה רעש!

זה הרעש של תחנת הרכבת, הכל מאוד רועש, מסעיר ומבלבל יחד.

אז… מה הפלא שאנחנו כהורים חושבים שהמתבגר שלנו לא מקשיב? הוא פשוט שומע רעש אחר עכשיו ולא פנוי לשמוע אותנו.

כמה מתסכל זה עבור כולם.

ועכשיו מנקודת מבט הורית-

לא ברור איך זה קרה, זה לא שפתאום הודיעו לכם שהילד שלכם יתחיל להתבגר בעוד חודש, זה קורה פתאום, או לאט לאט.

השינויים הגופניים נראים לעין אבל השינויים האחרים לא נראים אך הם מורגשים היטב, משהו בילד שלכם השתנה מבלי שהכינו אתכם לכך. כמה מבהיל לחשוב שהילד שלי פתאום יכנס לבד לתחנת רכבת ואלוהים יודע לאן הוא יגיע בנסיעה שבה יבחר. אתם מנסים לומר לו את הכיוונים הנכונים, ממש כמו שהדריכו אתכם כשנסעתם ברכבת. אבל הוא לא מקשיב, הוא עוד עלול לטעות בדרך ואז מה יהיה? אז אתם אומרים זאת שוב ושוב, חוזרים על ההכוונה, מזכירים את הדרך, עד שזה כבר בצעקות כי הוא ל-א מ-ק-ש-י-ב!!!

עד שאתם מותשים, עייפים, אולי מרימים ידיים, כועסים, יאללה שיטעה בדרך ואז נראה אותו.

כמה תסכול…

אז איך אפשר לתקשר בתחנת רכבת?

1. באופן קצר וישיר- פשוט להסביר מה הדרך הבטוחה להגיע או מאיזה סכנות להזהר, בלי הרבה מלל.

'אנחנו מאמינים ש- המסיבה הזו לא מתאימה לגילך/הסדרה שאתה צופה בה אלימה מדי'.

2. לקיים שיח באופן רגוע עד כמה שניתן, גם אם הלב דופק על מאתיים כי הבנו שהוא עומד לעלות על רכבת לאבדון. החרדה שלנו עשויה להבהיל אותו.

3. לחפש הזדמנויות כשהוא פנוי רגשית ושם לקיים שיחה. הוא כבר עלה על הרכבת? זה הזמן לשיחה. 'חשוב לי לדבר איתך על מיניות, אולי זה יביך את שנינו אבל נתגבר על זה'.

4. להשתדל לא לבקר את הבחירות שלו!!

הוא כבר עלה על הרכבת/פספס את הרכבת, אם נמשיך לנופף בכך הוא יתרחק עוד ועוד. מי אוהב לשמוע שוב ושוב שהוא טעה?!

וגם אם הרכבת שבחר בה נראית לנו עם קרונות מקרטעים והיינו רוצים לראות אותו נוסע בדרכים בהם אנחנו בחרנו, זו נסיעת הרכבת שלו. אנחנו כהורים נמצאים שם, בשלב הזה בחייו, כדי ללוות ולהיות בסיס בטוח לחזור אליו ולתת לו בטחון.

אז אני מאחלת נסיעה טובה ומוצלחת למתבגרים ולהורים!

התמונה מתוך foter (CC0 1.0)