בקורס הנחיית קבוצות, בתואר הראשון בעבודה סוציאלית, התבקשנו לחשוב על סוד שיש לנו, ואז לנפח בלון בגודל הסוד. ההנחיה היתה לדבר על הסוד מבלי לחשוף אותו. כל המשתתפים החזיקו בלונים קטנים וגדולים ותיארו את התחושה של 'להחזיק סוד' ולא גילו את הסוד עצמו- זה היה חדשני, הרי בד"כ נשקיע מאמצים כדי להסתיר סוד, והנה יש הזדמנות לדבר עליו מבלי לחשוף אותו.
סוד במשפחה הוא בעיני כמו פצצה מתקתקת, משהו שאפשר לחוש בו אבל הוא לא נראה, אולי אפשר לשמוע את התקתוק, אבל קשה להסביר אותו במילים.
כולנו שומרים סודות כאלה ואחרים, אלו לא חייבים להיות שלדים גדולים בארון, יש דברים שאנו נתפוס כסוד, בעוד מישהו אחר לא יבין מה הסוד הגדול (סכסוכים במשפ' הם סוד? הפלה? מחלה נפשית או פיזית?).
אולי מדי פעם אפשר לבחון את הסוד? כמו בגד ישן שלא לבשנו מזמן ואפשר למדוד אותו. אולי הוא רוצה לצאת לאור? או דווקא להשאר בארון? אולי הוא כבר קטן או לא נח לנו בתוכו?
Comments