כשהייתי קטנה אמרו עלי שיש לי שתי ידיים שמאליות ושאני חסרת סבלנות. למה? כי לסרוג צעיף בשיעור מלאכה היתה עבודה מתישה וחיפשתי איך לקצר את הדרך, מה שקיצר את הצעיף ואת השהות שלי בשיעור מלאכה.
אם יש משהו שאני חד משמעית לגביו בטיפול במשפחות, זה כינויי גנאי במסווה של כינויי חיבה.
זה אחד הדברים שחשוב לי להוקיע מדינמיקה משפחתית. כינויים כמו: נבי-נעלבי, חפרן, דביקי, טפלון, ילד-צומי או כל כינוי דומה שמעניקים אחד לשני במשפחה (אגב אלו לא רק כינויים לילדים, גם כינויים בין ההורים או ילדים כלפי ההורים)
למה זה מפריע לי כל כך?
כי ילד ששומע מדמויות שחשובות לו שהוא- לא יוצלח, בעייתי, עושה צרות- יאמין לזה בסופו של דבר. אם כולם אומרים שאני כזה אז אני בטח כזה, וזה נכון גם אם הוא שומע את אמא מכנה בכינויים את אבא.
אלו לא קללות, זה לא שהילד שומע שהוא טיפש, אלא מכנים אותו בכינוי "נחמד" כזה שמסווה אמירה אחרת למשל- אתה סתם נעלב/ דורש התייחסות שאתה לא צריך.
הילד לא נעלב סתם, הוא אולי רגיש יותר ביחס לאחרים וזקוק שיהיו רגישים אליו.
האמא לא חפרנית, היא מבקשת לדבר על נושא שמציף אותה.
האבא הוא לא מחבת טפלון, הוא כרגע בניתוק מדברים מסוימים שלא יכול להיות במגע איתם.
הילד הזה הוא לא דביקי, הוא פשוט זקוק למגע, אולי יותר מאחרים או יותר משנוכל כרגע לתת.
הרעיון הוא לתת כבוד ולהרחיב את ההתבוננות ולא להדביק תווית שאומרת 'ככה זה, זה בעיה שלו'.
וגם להבין שהתנהגות מסוימת אינה נשארת לנצח ואינה מכלילה על הכל, תמיד אפשר לזוז מהמקום בו הייתי ולהתפתח למקומות שונים. ובכלל לאפשר תזוזה ולא לייצר קבעון- לעיתים אני רגישה ולעיתים אני אדישה ובעוד שנה בכלל אנהג אחרת.
מדהים לחשוב שהרבה שנים האמנתי לכך שיש לי ידיים שמאליות, עד שהתנסיתי ביצירות אחרות בהן נהנתי ואז הצלחתי להתמיד, מה שאומר שהידיים שלי בסדר גמור, פשוט הייתי זקוקה ליצירה שתעניין אותי ושם הצלחתי להתמיד.
התמונה להמחשה בלבד, מומלץ לא לנסות בבית.
Comentários